מהבור – יוסף הופך לשליט בארץ הכי מתקדמת!! 

הופך כלכלן ראשי בתקופה מטלטלת, וכל מה שעושה מצליח.

 

יוסף, שחווה יחסים קפואים במשפחה ביחס אליו,

עד כדי ש "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם".

 

איך היה לו חוסן ותעצומות לטפס כ"כ למעלה?

 

פעמים רבות מסתובבים בני בית באותם חדרים, 

יושבים סביב אותו שולחן, ולא מקדמים בשלום, 

מדברים לכיוון המנורה ,והמנורה הפנימית כ ב ו י ה.

 

כשאדון "קיפאון" מטייל חופשי בבית, לא שייך לנסות לשבור אותו!

ולכן לא כדאי להפגין לבעוט או לצרוח, אלא צמוד לקרח 

יש להדליק שלהבת גדולה, עד שיימס…

כי מחיצת קרח מצטברת במערכת הקשרים, מחפשת שלהבת אש.

יוסף ה"מצליחן" שהתמודד עם ניסיונות קשים,

התגבר והתעצם יותר מכל אחד אחר שהיו לו תנאים רגילים וסטנדרטים .

 

איך יוסף יצא כזה מוצלח? מאיזו קערת זהב הוא ינק?

 

אמא רחל, אימא של האומה, אחרי צפייה ממושכת לנישואיה

עם יעקב ועוד צפייה ממושכת ללידת בנה-

העריצה ואהבה בכל מאודה את יוסף בנה.

 

מאור פנים הוא תנאי מינימלי לגידול ילדים מצליחים.

 

"בֵן כְּסִיל תּוּגַת אִימּוֹ", פרצוף עצוב ומיוסר מצמיח ילדים כסילים…

 

*אבא יעקב* למוד הסבל והרדיפות שעליו נאמר:" להגיד אמונתך בלילות", 

כי האמונה נשארה איתנה גם במצבי חושך וניסיונות.

הוא אבא שדאג לבנו לכותנת פסים והיה מחובר אליו בתכונות 

שהוא עצמו הצטיין בהם, וגם זיהה בו את החוסן והאמונה.

 

יעקב האמין לחלומות בנו – כי ילדים חולמים רחוק ורחב, 

אנחנו אלה שפעמים רבות מקטינים להם את האופק.

 

יעקב סלל לו את הדרך לממש את עצמו, להתנהל בגדלות

לצאת ולהכריז למרות כל הרדיפות מצד אחיו:

"אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ"*.

 

יעקב הקנה ליוסף אכפתיות והדדיות, ולמרות כל המצב הסבוך אמר לו:

"לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ".

 

בהתנהלות משפחתית יש לעיתים תחושה שכאשר

נכניס ילד לתבנית הרמטית, נגיע לתוצאות רצויות…

 

ילד, ולא משנה באיזה גיל, מה הוא מביא איתו ואיזה חלומות הוא חולם…

רוצה לדעת שהוא רצוי ואהוב!

וזה על ידי הבחירה של האימא

בין להיות אימא "מעריצה", או אימא "עריצה".

 

"עריצה" זו אמא שסוללת ערוץ ומחייבת לצעוד רק שם,

מאוכזבת מכל זליגה מהתוכנית,

מובילה את בני ביתה למחוזות שחושקת בהם

ומאמינה שהטוב של משפחתה זה איך שהיא מפרשת.

 

"מעריצה" לעומתה היא אימא שמתייחסת לערוץ שהילד שלה

בחר בהתפעלות רבה, תמיד תהיה פנסאית להאיר לו דרכים,

 

ותקבל אותו באהבה, גם כאשר הוא פצוע, כאוב, מאוכזב או "לא בתלם".

 

פעמים רבות בית "מתקתק"- כלים במקום, סעודות גורמה ,

ילדים נוצצים ונשואים הבאים בשיירה עם כיבוד מלא,

הם פרי עמלה המייגע של אמא עריצה

שגייסה את כל החושים כדי לממש את התוכניות שלה!

 

לעומתה, אמא מעריצה משוטטת לעיתים בין ערימות כביסה וניירת,

צוהלת ורעננה גם אם לילד יש מנה פשוטה בצלחת ובגד חביב לגוף,

גם כאשר התוכנית של מתבגריה מעייפת וארוכה..

 

היא מסוגלת לתת יד ו"להשוויץ" עם הישגים של אחד מילדיה

שלא בדיוק הולך במסלול שקיוותה עבורו…

 

ילד, שמקור החום ממיס את הקרחים שסביבו, יכול לחלום, ללחום את החלום,

ולהיות האיש בראש המחנה בביטחון ובהנהגה!

 

אימא רחל סמל לאם יהודייה, אבא לכל השבטים יעקב,

 

יחדיו הובילו את יוסף להנהגה ולוויתור בתוך משפחתו ולעולם כולו.

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיה מ', א'-כ"ו) – פרשת ואתחנן

שבת נחמו בשער,
מתאים לנו כעת להתחיל לקבל מנות גדושות בנחמה.
ויש לנו כעת הספקת חמצן עד ר"ה שבעה דנחמתא
7 הפטרות המתארות באופן ציורי כיצד תראה ואיך נרגיש בגאולה.

זה זמן לייצר לעצמנו גאולה תודעתית, וכאן תמצית העבודה.
תכלית הבריאה הפוכה ממה שנראה בעיניים,

בעיניים אנחנו רואות חושך, עולם שבו הרשעים גוברים,
מלא בעניינים שליליים, וגם בתוכנו "יצר לב האדם רע מנעווריו"

בחסידות מוסבר שיש הבדל בין אמונה לביטחון.

אמונה
נוטעת בנו כוח להתמודד מול בעיות ואפילו להתגבר עליהם.

ביטחון
פוטר אותנו מהבעיות,
ע"י הביטחון מגיעים למצב שרואים את הטוב בגלוי.
לכן אמרו חכמים כי בזכות הביטחון נגאלו ישראל ממצרים.
הרבי מליובאוויטש מסביר בשיחותיו,
כי גם בגאולה הקרובה ניגאל בזכות הביטחון.

בעבר עיקר העבודה הייתה בדרגת אמונה,
להתמודד עם הקשיים, ולהאמין שיש טוב בכל דבר.
בדורנו יש כבר כוחות להגיע לדרגה גבוהה יותר,
דרגה של ביטחון.
בדרגה זו אפשר להתגבר על הבעיות, לנצח את הקשיים,
ולראות את הטוב שבכל דבר באופן גלוי.
השינוי נמצא בתודעה
התודעה היתה בגלות כ"כ הרבה זמן,
תודעה לפיה קשה לפתור בעיות, קשה לנצח מלחמות,
אין גילוי אלוקי, להיפך יש הסתר, יש קשיים, יש רוע.
העבודה היא לפתוח את העיניים ולראות כבר היום,

📌איך הקב"ה נמצא בכל מקום.
📌הגלות היא החלום והגאולה היא המציאות האמיתית.
📌לא להישאר ברמה האמונה התיאורטית,
📌להשתדל להאמין שיכול להיות טוב יותר,
📌לבטוח בה' ולהרגיש איך
המציאות שלי היא מציאות של טוב אלוקי.

תודעה זו תגרום לטוב האלוקי להתגלות בעולם בפועל.

מצרפת שיר טיבטי המתאר את תוצאות ההרגל והאדישות,
את אפקט לקיחת האחריות,
ואת המודעות שתהליכי האבל הם חלק מהגאולה הפרטית והלאומית.

הבלדה הטיבטית היפה של סוגיאל רינפוצ’ה,
מדגימה לנו את שלבי הבגרות הרוחנית שלנו:

 

1
אֲנִי הוֹלֶכֶת בָּרְחוֹב
יֵשׁ בּוֹר עָמֹק בַּמִּדְרָכָה
אֲנִי נוֹפֶלֶת לְתוֹכוֹ
אֲנִי אֲבוּדָה… אֲנִי חַסְרַת אוֹנִים
זוֹ אֵינָהּ אַשְׁמָתִי
לוֹקֵחַ נֶצַח זְמַן לִמְצֹא דֶּרֶךְ הַחוּצָה.

2
אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּאוֹתוֹ רְחוֹב
יֵשׁ בּוֹ בּוֹר עָמֹק בַּמִּדְרָכָה
אֲנִי עוֹשֶׂה עַצְמִי כְּלֹא רוֹאָה
אֲנִי נוֹפֶלֶת שׁוּב לְתוֹכוֹ
אֵינִי מַאֲמִינָה שֶׁאֲנִי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם
אֲבָל זוּ לֹא אַשְׁמָתִי
עֲדַיִן לוֹקֵחַ הָמוֹן זְמַן לָצֵאת הַחוּצָה.

3
אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּאוֹתוֹ רְחוֹב
יֵשׁ בּוֹר עָמֹק בַּמִּדְרָכָה
אֲנִי רוֹאָה שֶׁזֶּה שָׁם
שׁוּב אֲנִי נוֹפֶלֶת לְתוֹכוֹ… זֶה הֶרְגֵּל
עֵינִי פְּקוּחוֹת
אֲנִי יוֹדַעַת הֵיכָן אֲנִי
זוּ אַשְׁמָתִי
אֲנִי יוֹצֵאת מִיָּד

4
אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּאוֹתוֹ רְחוֹב
יֵשׁ בּוֹר עָמֹק בַּמִּדְרָכָה
אֲנִי עוֹקֶפֶת אוֹתוֹ

5
אֲנִי הוֹלֶכֶת בִּרְחוֹב אַחֵר

 

1. אנחנו לא שמות לב ל ”בורות” שלנו, נופלות אליהם פעם אחר פעם,
מרגישות קורבנות ומחפשות אשמים בנפילה שלנו.

2. בהמשך…מפתחות מודעות עצמית,
שמות לב ל ”בורות”, אבל עדיין נופלות אליהם.

3. רואות את הבורות שלנו, נופלות בהם…
לוקחות אחריות, מבינות שזימנו את הקושי,
והוא כאן על מנת לשרת את הגדילה שלנו.

4. רואות את הבורות מראש ולומדות לעצור בזמן,
לעקוף את ה ”בורות” מתוך מודעות
להתנהגויות והמחשבות שיפילו אותנו אל הבור.

5.אנחנו בתפיסה שונה של המציאות והחיים כבר לא נראים לנו כאוסף "בורות"
קחו לכם תרגיל קטן לשנה החדשה,

אותה עניה סוערה שלבושה מרופט וקרוע, כולה פצע וחבורה ומכה טרייה
היא אותה אחת שראויה להיות מולבשת בפוך ומיוסדת בספירים.
השאלה אם היא מאמינה וטורחת בודקת ונחלצת?
מבינה שהנפילה לבור היא חלק מהתהליך?
עוקפת והולכת ברחוב אחר?

"קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה"
"הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ עַמִּי"
(לכה דודי / ר' שלמה הלוי אלקבץ)