אִם אֲנִי אֲנִי כִּי אַתָּה אַתָּה,
וְאַתָּה אַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי,
אָז אֲנִי לֹא אֲנִי וְאַתָּה לֹא אַתָּה.
אֲבָל אִם אֲנִי אֲנִי כִּי אֲנִי אֲנִי,
וְאַתָּה אַתָּה כִּי אַתָּה אַתָּה,
אָז אֲנִי אֲנִי וְאַתָּה אַתָּה.
(רבי מנחם מנדל מקוצק)

האני המזויף

מונח שטבע הפסיכולוג דונלד וויניקוט ,
מתאר אדם התופס את עצמו ומציג עצמו באופן שאינו תואם את המציאות ,
והוא מגדיר אותו כמוצלח ומועיל כל עוד הוא לא כובש את כל חלקי האישיות …
כולנו מסתתרים לעיתים אחרי צעיפים ,
כדי לא לאכזב, כדי שלא יפגשו את החלקים הפחות פוטוגניים שלנו,
כדי לרצות או לא לגלות כאב…
אנחנו חובשות מסכות ומנגנוני הגנה.
כולנו מכירות את היהודי שהולך לרופא ומספר שהוא בדיכאון ,
הרופא מפנה אותו למופע של ליצן גדול המגיע לעיירה
ואז הוא עונה לו ומה אעשה ש…אני הוא הליצן ?
יש מקרים שמסכות או לא להיות!
מרק טווין אמר שהבגדים עושים את האדם,
אמרה זו משקפת את ההבנה שהבגדים שאנו לובשים מעידים על מעמדנו הציבורי
ועל השתייכותנו החברתית ואף משפיעים על המודעות העצמית שלנו.
לבושים חיצוניים מתארים מהות אך לעיתים גם מייצרים מהות
בפרשתנו ״תצווה״ יש התייחסות מורחבת לבגדי הכהנים שנקראו ״לכבוד ולתפארת״.
במגילה מתוארים בגדי המשתתפים באופן מפורט,
גם לדעת המדרש ״כשם שקורבנות מכפרים כך הבגדים מכפרים״ (ויקרא רבה)
מכיוון שהלבוש הופך להיות חלק מזהות האדם
ויש משמעות גם ל ״להיות ״ לא רק ל ״לעשות״,
כפרה דורשת שינוי לא רק במישור המעשי בהקרבת קורבנות,
אלא גם במישור ההוויה –מי אנחנו?
מסכות הם לבושים שאנו עוטים על עצמינו אך יותר מכל הם לבושי הנפש,
והשאלה המרכזית היא -האם זה ראוי לעיתים לחבוש מסיכות,
ואולי זה לעשות שקר עם עצמנו ?
פרשת תצווה עוסקת רבות בפרטי הלבוש של הכהנים
ובאופי של מי שאמורים להיות האומנים שמייצרים אותם שנקראים חכמי לב
לא נאמר עליהם שלמדו את מלאכת התפירה/ האריגה ואומנות היצירה
אלא שהם חכמי לב
השימוש במילה "לב" בצירוף ל"חכמה"
מדגיש את האופי הפנימי של החכמה הנדרשת
אין מדובר בחכמה חיצונית שניתן ללמוד אותה באופן שכלי,
ואין מדובר בכישרון אמנותי רגיל, אלא מדובר בחוכמת לב פנימית,
כאשר מצד אחד האדם משתדל להבין את המשמעות הרוחנית של הדברים,
ומצד שני הקב"ה משפיע עליו רוח מיוחדת המאפשרת לו את ההבנה הזו.

 

בנפש יש כוחות שכליים ורגשיים שהם מאוחדים עם הנפש

ומה קורה אחרי שמבינים ומרגישים?
אז יש לנו את לבושי הנפש
שהם מחשבה דיבור ומעשה
והם דווקא ניתנים להחלפה ולהורדה…
לבושי הנפש הם הדרך שלנו לפנות לעולם החיצון.
כפי שבלבוש אני מחליטה מתי אני לובשת פיז'מה ומתי בגד חגיגי…
ולא תמיד הלבושים תואמים את העולם הפנימי שלנו
לעיתים אנחנו מדברות ב "פיז'מה"
כאשר יש לברור מילים מושכלות…
גם מעשינו לא תמיד תואמים את ההוויה האמיתית שלנו.
אדם יכול לעשות מעשים שלא תואמים את האמונה שלו,
וההפתעה הגדולה היא שגם המחשבה היא לא מי שאני באמת,
אדם יכול "לחיות בדמיונות", לחשוב מחשבות שהם בכלל לא הוא.
כל עניין שהוא לבוש מבטא את נפש ורוח הלובש!
גם את הערך שהוא נותן לאדם למקום או לאירוע שפוגש.
האדם על שלל בגדיו ואביזריו מייצג בד"כ את עולמו הפנימי
ומייצר אצל מי שפוגש את ההתרשמות מהמהות שלו.

 

בעבודתי שנים רבות עם נערות היתה לי סדנת דימוי אישי
בה הבאתי אביזרים לתלמידות ובקשתי מהן לאמר כמה מילים
בפני כל המשתתפות לפחות ב 2 סוגי לבושים…
והמעניין היה שתמיד יצאו בהפעלות מכך שסוג הבגדים
לכאורה הכתיב להם סגנון דיבור וההליכה .
כולנו יודעות שכאשר אנחנו לבושות בגדי אירוע האינטונציה
האמירות התנועות ואפילו החשיבה מקבלים באוטומט מסגרת חדשה.
יחד עם זאת, יש לזכור שקיים גם מצג שווא, עליו מספרת לנו המגילה.
אנשים שהבגד שלהם איננו מבטא דבר מאישיותם,
אנשים הלבושים בבגדי תפארה אך ריקים מתוכן,
סוג של תחפושת שאינה מעידה כלל על פנימיותו של אותו אדם.
בשבוע בה קיימת סערה ציבורית
לגבי כניסה לפרטיות של רבים מאנשי הציבור בארץ
בעקבות פרשת פגסוס כאשר התנהל מעקב,
האזנה וכניסה לפרטיות של החשודים .
ואלו האמונים על החוק חשבו להוריד מסכות מהחשודים.
ואילו הם עצמם הרכיבו מסכות של שומרי חוק ומעניקי חירות
בולטת העובדה שיש לכולנו עבודה רבה בהרכבת הפאזל הזה
ש בין נראות לפנימיות
בדרך להיות חכמי לב-
לפעול מתוך מה שמאמינים ולעשות בכוונה ובתחושת משמעות.

 

מה שיפה זה שלבושים מכיוון שהם משפיעים הרי שניתן אפילו באופן "קוסמטי"
לשנות וללטש ועם הזמן יהפכו לנו לקניין!
ניתן לומר שנלפ הוא מסלול שבוחן כיצד המוח שלנו מתייחס למילים
ולכן מאמן אותנו לתבניות שפה (דיבור)
שיובילו אותנו לשינוי חשיבה וממילא שינוי מעשה.
אז
מה את עושה כדי להיות יותר את ולא הדמות של האת שלך?
כיצד את מצליחה להתחבר לכוחות הנפש
לחוכמת הלב ומשם לגלות לבושים מתוקנים?
לחלופין כיצד את מסוגלת
להניח סוג של מסיכה טובה שתוביל אותך להפנים
את החלקים החיצוניים ולנשום אותם אל קרבך
עד שיהפכו להיות חלק ממך?

האדמו"ר מקוצק: ״פורים כפורים״
בשני המועדים אנו ״מתחפשים ״- השאלה – עם מה אנחנו נשארים???….

האם את מצליחה להתרגש משיחה טובה מזריחה

מהתקדמות של אחד הילדים שלך? מתבשיל מוצלח שהכנת?

האם קיימת בך עוררות רגשית מתמונת נוף משלג נערם מצליל תינוק?

כולנו מרגישות לעיתים כהות חושים ולא מצליחות לחוש את התדר 

שאמור למלא את מהותנו התרגשות מעניינים שברוח.

 אבל בהחלט מתעוררות מדברים המשרתים איזה עניין גשמי, יצר או תאווה.

עיקרון החירות שהדגיש הרבי מליובאוויטש על בסיס תורת האר"י:

חירות אמיתית היא החופש של המידות להרגיש את העולה מהתובנות אותן מפיק השכל.

גלות מצרים, על-פי האר"י, היא הפסק בין המוח ללב. 

 השכל לא אטום, הוא מבין דברים מסוימים. 

אך האדם לא מצליח לתרגם את מה שהשכל קלט לרגשות 

ומה חוצץ? התאוות!

נוקבים הם מילותיו של רבי יהודה הלוי:

 "עבדי הזמן-עבדי עבדים הם. עבד ה'- הוא לבדו חופשי!".

עמי יצא ממצרים

כעת יש עם שהתרגל להיות בעבדות ושעבוד

ויש שני אופנים קיצוניים שהוא יוכל להגיב

להיות רגיש לעבדים

לחלופין לצאת בשיכרון חושים 

ולהשתמש במנגנוני הנוגשים והשוטרים המצריים באותו אופן שפגעו בו.

כיצד אדם יכול אחרי אירוע טראומטי להגיע לאיזון בנפש?

המצווה הראשונה שנאמרת לעם שעומד לקבל זהות וספר חוקים היא סוגיית העבדות.

כי יש במצווה זו מכלול ערכים שמהווים אמונת בסיס עליה ניתן יהיה להוסיף את כל שאר המצוות.

יש את החלק שבו אנחנו מחויבים להוציא את העבדות מתוכנו- 

את התדר אליו הורגלנו והטביע בנו סוג של די אן אי עלינו במשך כ"כ הרבה שנים

ויש את המקום ביחסי בנא לחברו שיש לדייק שם את העבדות.

בנוסף

יש לדייק את משמעות העבדות

לעיתים בעיני רוחנו עבד זו דמות של אדם כפוף באזיקים כנוע והולך בשולי דרכים

ובנא שהוא בן חורין נראה לנו זקוף שזוף נחוש שמח וחיוני

הרב קוק:

יש בן חורין שרוחו רוח עבד ויש עבד שרוחו מלאה חירות. 

הנאמן לעצמיותו בן חורין הוא …

גם אם האדם בפועל משועבד, אין זה משנה את החירות שלו. עיקר החירות הוא חירות הרוח והמחשבה. אדם השואף לטוב, בעל רצונות להיות הוא עצמו ולא משהו אחר, הוא בן החורין האמיתי.

 המהר"ל:

כל שיעבוד חיצוני או אפילו תלות בדבר שהוא איננו האדם עצמו, יש בו שיעבוד.

הגאולה היא מצב שבו אין האדם תלוי בשום דבר אלא הוא לעצמו.

השבוע התקיימה סדנא למטפלות בנושא גמילה מהתמכרויות

ואחת ההתמכרויות הרווחות היא להיות תחת שליטה של אדם בכבלים מזיקים.

ופעמים רבות אנשים לא מצליחים לצאת מהעבדות זו 

ומתקיים משחק של שליטה כעס שבירת כלים פיוס מתנות וחוזר חלילה

כל עוד לא נוגעים בשורש הריטואל הזה הרי שהוא מסוגל לחזור על עצמו לנצח.

בסדנה התנדבה אחת המטפלות הנחשבות והמקצועיות ואמרה שהיא מוכנה להגיע להדגמה כי כאשר המרצה דברה על התמכרות לשליטה היא הרגישה סערה פנימית והבינה שכמה שהיא מודעת כמטפלת לשליטה שיש עליה, היא היתה משוכנעת שמיגרה אותה 

ברגע ששוב עלה הנושא בכיתה, הרגישה שהיא עדיין רחוקה מהריפוי,

לשם כך החליטה להיות מודגמת מול כיתה גדולה 

ובדרך חזור לביתה

הודתה כ"כ ואמרה שכעת מרגישה פעם ראשונה תחושת חירות.

החירות האמיתית היא יכולתו של האדם 

להתעלות ולהגיע אל הגרעין הרוחני והמוסרי שטמון בתוך עצמו.

ללא תלות באדם אחר או השתעבדות לתאוות

אז נכון שיצאנו ממצריים 

אבל דקה לפני היותנו לעם עם ספר חוקים, יש לכוון את הברומטר העיקרי

ולהוציא מעצמי את השפחה שבי.

מסוגלת להוריד ממך שליטה מעיקה?

מסוגלת להוריד חלקי השתעבדות (לפלאפון/ לרכישות?…)?

מה הכמות של ההתרגשות שאת רוצה לחוות במפגש עם ענייני רוח?

יכולה לראות את עצמך שם ולהתחיל לצעוד לכיוון?