הרגעים האלו שאנחנו לא מתכננות מראש, והם פתאום גולשים לעבר פתחנו,

מגבירים את קצב הלב בצמתים, ברגעי אמת, מול מבחני חיים – התמודדויות של תקשורת,

תלונות, תכסיסים, השפלות חוויות שאין מי שלא חוותה.

רגעים בהם יש לבחור בין התבצרות להתפשרות.

 

ניתן לדמות התבצרות לנעילת בוכנה –

 החלטתי! אמרתי! כך בדיוק זה יהיה…

ומאותו רגע שום טיעון הגיוני או סברה נוספת לא תשנה מילימטר !!

"והיה המחנה הנשאר לפליטה", רש"י מפרש: התקין עצמו לשלשה דברים; לדורון לתפילה ולמלחמה (בראשית לב, ט').

כל אחד פוגש בחיים את "עשיו", התמודדויות מול "אויב", "הפרעה", "רוע" "יצר רע"… כלשהם.

אותו "עשיו" מנסה לקחת משהו מאתנו, או לגרום לנו לעשות משהו שיוביל אותנו למקום לא טוב, 

להפיל אותנו ב"פח"…

 

הדורון: לתת משהו קטן, תוך בקרה וגבולות, כאילו 'להסכים' או להרגיע את האויב. 

כמובן שלא ניתן משהו שיפגע בנו, אלא מנחה קטנה, המביעה רצון טוב, תוך כדי שאנו שוקלים היטב את מעשנו,  שלא ניסחף.

עם הדורון באה התפילה: "אלוקי אבי אברהם… הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנוכי " (בראשית לב, י-יב).

 

יעקב אומר אני בעצם – אח – של האויב, 

ומתוך זה הוא יכול לבוא להכות אותי, כי כשעשו מנשק  צריכים להתחיל לחשוש..

יעקב הוא זה שידע חיכוך תמידי וצמוד עם כוחות הרע עוד טרם לידתו,

ובכל מעגלי חייו  כאח כחתן וכמתנהל עם משפחה גדולה ומורכבת , מלמד אותנו כיצד לנהוג ברגעי מבחן :

והשיטה שלו היא שילובים  –

 *דורון  *תפילה  *מלחמה. 

פועל בעת ובעונה אחת בשלוש מידות מנוגדות – 

דורון – מידת החסד; 

מלחמה – מידת הדין; 

תפילה – הקשורה עם מידת הרחמים.

 

כשנתקלים במחסום לא להתבצר, 

יש להגמיש מחשבה ולנסות כמה טקטיקות בו זמנית.

 

סטיבן קובי הטביע את המונח פרואקטיבי – מקדם תהליך בשונה לריאקטיבי – 

אינך יכול לשלוט באירועים, אך את יכולה לשלוט בתגובות שלך. 

אנשים פרואקטיביים במיוחד אינם מאשימים את הסביבה, או את הנסיבות אלא מוצאים תמיד דרך להתקדם ולפתור את הנדרש. 

הם סומכים על עצמם ומנסים להתרכז במעגל ההשפעה שלהם ולא במעגל הדאגה הסוגר עליהם. 

הרגל זה מקנה אחריות, יוזמה ובחירה ברמה של "אתה אדון לגורלך."

לא כדאי לבזבז אנרגיה על התבצרות, אלא לחשוב פרואקטיבי, להתארגן במצב הקיים עם מה שיש לי, להתגמש ולגבש תוכנית חלופית.

יעקב מלמד אותנו גם להתפלל והתפילה היא באמצע, בין הדורון למלחמה.

 

יעקב אסטרטג ומבין שיש להיערך גם לאופציה של מלחמה.

חשוב שנשאיר לעצמנו תוכנית מגירה – למלחמה – נתייחס בכבוד לגבולות שאנו מציבות  לא נטפס על עץ גבוה מדי רק כדי להתקפל,  ונזכור שכוח איום ולחץ – במקרים רבים הם תוצאה של חולשה.

יכולת לשלב תחומים סותרים זאת גמישות מחשבתית שפותחת לנו ערוצים חדשים, ובמקום לבנות חומות ומבצרים מעניקה רוך והשתלבות.

אגרסיבית או אסרטיבית???

איך את מתייחסת להתרחשויות בדרך?

 דוחפת? לוחצת? מקדמת? מניעה? חופרת? מאלצת?

מטיחה? מבהירה? משתוללת? מרסנת?

אם כן לרבקה ליעקב ולרחל יש משהו חשוב לומר לך !

 

יצחק מטפח את הילד טעון הטיפוח, בעוד שליעקב הוא מייעד את הברכה: "משמני הארץ יהיה מושבך".

ללא פרופורציה למה שמכילה הברכה שייעד לעשיו: "וייתן לך האלוקים – ייתן ויחזור וייתן"?.

לעשיו המתקשה יצחק עורך "מבצעים" ומחמיא על כל התקדמות, ורק אמא רבקה, זו שגדלה בין רשעים ועמדה בצדקתה, יודעת מה רב הקושי לשמור על רף של הצטיינות.

היא "אוהבת את יעקב" אהבה הנובעת מהזדהות עמוקה. ולא מוותרת !

יש לה את כל השיטות להגיע אל היעד שהציבה לעצמה ולהוביל את תוכניתה.

 

גם רחל מול כל סערות חייה, ועם אופי נשי וותרן,

לובשת עוז כאשר יש לה תוכניות ברורות ומקדמת אותם בנחישות ללא חשש :

לא מוותרת על כבוד אחותה, לא מוותרת – הבה לי בנים, 

לא מוותרת לאביה על הטרפים,

לא מוותרת-עד שנאמר לה מנעי קולך מבכי…

 

יעקב מגיע לחרן ופוגש את לבן הערמומי 

שם יש לו התמודדות רבת זרועות בנושאי זוגיות פרנסה וחינוך, ואנו מוצאות אותו אומנם סולם וראשו לשמים…

אך הוא נטוע היטב באדמה ומוביל את כל הפרויקטים בבהירות ובתקיפות.

 יעקב רחל ולאה מובילים את ענייניהם באסרטיביות ובנחישות  ולא מתבלבל להם הגבול בין אגרסיביות לאסרטיביות.

יש להם אג'נדה. הם צמודים לה ולא מתכננים בלי לרצות או להתגמש על המטרה, ובהתגמשות מוחלטת בדרך ובגישה.

 

סוגי התנהגויות אלו מוגשים לנו כהווייתם ללא "איפור" או קישוט.

אלו הם אבני דרך עבורנו בהתמודדויות בהם אנו משייטות פעמים רבות  ולא תמיד מצליחות להגיע לחוף מבטחים.

לעיתים קרובות  אנו משחררות קיטור ומתעורר בנו יצר שליטה רדום, שגורם לנו לא להשיג שום מטרה או גרוע מכך, מדרדר את המצב.

 

כדאי להתבונן :

האם את יודעת להסתכל בשחור של העין ולהסביר בחביבות ובנחרצות, שכעת עליך להקדיש זמן לשעורי הבית של ילדך ולשלוח במבטך את שכנתך לכור מחצבתה…?

האם את אוזרת אומץ ואומרת דברים שלא פשוט, אבל נחוץ לומר אותם פנים אל פנים, ולא אחרי שאחותך /חברתך/ הבוסית … יוצאות מהחדר?

האם את מוכנה להגיד כן כשאת רוצה להגיד כן, ולא כשאת רוצה להגיד לא?

 

ובכל אופן – אסרטיביות אינה מצווה  – לעיתים היא צורך!!

כשמסגלים דרכי תגובה נכונים לא מצטבר קיטור שעלול להוביל לאלימות

בשבועות האחרונים פגשנו אלימות רבה ובתגובות ללא פרופורציה, עד כדי רצח במעבר חציה, זה הזמן להבריג נורמות תקשורת נכונות.

 

 כדאי לדעת/ הצהרות אסרטיביות :

* הן קצרות ולעניין.

* אינן שופעות בעצות.

* מבוטאות בניסוח חיובי

* מבדילות בין עובדות  לדעות. מלים כגון: "אני סבור כי….", "לדעתי.

* מלים מבטאות בניסוח בלתי-רגשני את התחושות שמעוררת בך התנהגותם.

* מילים שמציינות בצורה נימוסית אך החלטית, את תוצאות התנהגות.

 

אז …קחי אוויר  ! והשתמשי בכישורייך, 

את מסוגלת לא לגלוש למחוזות האגרסיביות, גם כשזה מונח על קצה הלשון, השתמשי בעובדות, הגיון, ושכל ישר, כדי להציג את עמדתך והישארי נאמנה לתוכנית חייך.

בקיצור אסרטיבית