"נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיה מ', א'-כ"ו) – פרשת ואתחנן

שבת נחמו בשער,
מתאים לנו כעת להתחיל לקבל מנות גדושות בנחמה.
ויש לנו כעת הספקת חמצן עד ר"ה שבעה דנחמתא
7 הפטרות המתארות באופן ציורי כיצד תראה ואיך נרגיש בגאולה.

זה זמן לייצר לעצמנו גאולה תודעתית, וכאן תמצית העבודה.
תכלית הבריאה הפוכה ממה שנראה בעיניים,

בעיניים אנחנו רואות חושך, עולם שבו הרשעים גוברים,
מלא בעניינים שליליים, וגם בתוכנו "יצר לב האדם רע מנעווריו"

בחסידות מוסבר שיש הבדל בין אמונה לביטחון.

אמונה
נוטעת בנו כוח להתמודד מול בעיות ואפילו להתגבר עליהם.

ביטחון
פוטר אותנו מהבעיות,
ע"י הביטחון מגיעים למצב שרואים את הטוב בגלוי.
לכן אמרו חכמים כי בזכות הביטחון נגאלו ישראל ממצרים.
הרבי מליובאוויטש מסביר בשיחותיו,
כי גם בגאולה הקרובה ניגאל בזכות הביטחון.

בעבר עיקר העבודה הייתה בדרגת אמונה,
להתמודד עם הקשיים, ולהאמין שיש טוב בכל דבר.
בדורנו יש כבר כוחות להגיע לדרגה גבוהה יותר,
דרגה של ביטחון.
בדרגה זו אפשר להתגבר על הבעיות, לנצח את הקשיים,
ולראות את הטוב שבכל דבר באופן גלוי.
השינוי נמצא בתודעה
התודעה היתה בגלות כ"כ הרבה זמן,
תודעה לפיה קשה לפתור בעיות, קשה לנצח מלחמות,
אין גילוי אלוקי, להיפך יש הסתר, יש קשיים, יש רוע.
העבודה היא לפתוח את העיניים ולראות כבר היום,

📌איך הקב"ה נמצא בכל מקום.
📌הגלות היא החלום והגאולה היא המציאות האמיתית.
📌לא להישאר ברמה האמונה התיאורטית,
📌להשתדל להאמין שיכול להיות טוב יותר,
📌לבטוח בה' ולהרגיש איך
המציאות שלי היא מציאות של טוב אלוקי.

תודעה זו תגרום לטוב האלוקי להתגלות בעולם בפועל.

מצרפת שיר טיבטי המתאר את תוצאות ההרגל והאדישות,
את אפקט לקיחת האחריות,
ואת המודעות שתהליכי האבל הם חלק מהגאולה הפרטית והלאומית.

הבלדה הטיבטית היפה של סוגיאל רינפוצ’ה,
מדגימה לנו את שלבי הבגרות הרוחנית שלנו:

 

1
אֲנִי הוֹלֶכֶת בָּרְחוֹב
יֵשׁ בּוֹר עָמֹק בַּמִּדְרָכָה
אֲנִי נוֹפֶלֶת לְתוֹכוֹ
אֲנִי אֲבוּדָה… אֲנִי חַסְרַת אוֹנִים
זוֹ אֵינָהּ אַשְׁמָתִי
לוֹקֵחַ נֶצַח זְמַן לִמְצֹא דֶּרֶךְ הַחוּצָה.

2
אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּאוֹתוֹ רְחוֹב
יֵשׁ בּוֹ בּוֹר עָמֹק בַּמִּדְרָכָה
אֲנִי עוֹשֶׂה עַצְמִי כְּלֹא רוֹאָה
אֲנִי נוֹפֶלֶת שׁוּב לְתוֹכוֹ
אֵינִי מַאֲמִינָה שֶׁאֲנִי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם
אֲבָל זוּ לֹא אַשְׁמָתִי
עֲדַיִן לוֹקֵחַ הָמוֹן זְמַן לָצֵאת הַחוּצָה.

3
אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּאוֹתוֹ רְחוֹב
יֵשׁ בּוֹר עָמֹק בַּמִּדְרָכָה
אֲנִי רוֹאָה שֶׁזֶּה שָׁם
שׁוּב אֲנִי נוֹפֶלֶת לְתוֹכוֹ… זֶה הֶרְגֵּל
עֵינִי פְּקוּחוֹת
אֲנִי יוֹדַעַת הֵיכָן אֲנִי
זוּ אַשְׁמָתִי
אֲנִי יוֹצֵאת מִיָּד

4
אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּאוֹתוֹ רְחוֹב
יֵשׁ בּוֹר עָמֹק בַּמִּדְרָכָה
אֲנִי עוֹקֶפֶת אוֹתוֹ

5
אֲנִי הוֹלֶכֶת בִּרְחוֹב אַחֵר

 

1. אנחנו לא שמות לב ל ”בורות” שלנו, נופלות אליהם פעם אחר פעם,
מרגישות קורבנות ומחפשות אשמים בנפילה שלנו.

2. בהמשך…מפתחות מודעות עצמית,
שמות לב ל ”בורות”, אבל עדיין נופלות אליהם.

3. רואות את הבורות שלנו, נופלות בהם…
לוקחות אחריות, מבינות שזימנו את הקושי,
והוא כאן על מנת לשרת את הגדילה שלנו.

4. רואות את הבורות מראש ולומדות לעצור בזמן,
לעקוף את ה ”בורות” מתוך מודעות
להתנהגויות והמחשבות שיפילו אותנו אל הבור.

5.אנחנו בתפיסה שונה של המציאות והחיים כבר לא נראים לנו כאוסף "בורות"
קחו לכם תרגיל קטן לשנה החדשה,

אותה עניה סוערה שלבושה מרופט וקרוע, כולה פצע וחבורה ומכה טרייה
היא אותה אחת שראויה להיות מולבשת בפוך ומיוסדת בספירים.
השאלה אם היא מאמינה וטורחת בודקת ונחלצת?
מבינה שהנפילה לבור היא חלק מהתהליך?
עוקפת והולכת ברחוב אחר?

"קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה"
"הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ עַמִּי"
(לכה דודי / ר' שלמה הלוי אלקבץ)

אחד מהדברים העיקריים בכל תהליך נפשי –
הוא יכולת הציור וההמחשה.
השבת נקראת שבת "חזון", מלשון "מחזה", ראיה.

בשבת זו, האחרונה לפני יום חורבן בית המקדש –
מראים לכל יהודי את בית המקדש השלישי.
חזון – מלשון ראיה.
לפתח את היכולת לראות
את ציור הגאולה ממש בעומק בוץ הגלות

זום אאוט

בספר "זום" (אישטוואן באניאי)
בהתחלה מצוירת כרבולת של תרנגולת על כל הדף,
בהמשך הכרבולת משתבצת בתמונה המתרחבת מדף לדף ומסתיימת בתמונה ממבט-על על כדור הארץ.
בהתחלה לא ניתן לנחש מהם המשולשים האדומים עם הנקודות הצהובות.
ככל שמתקדמים בספר מגלים_ שהאדום האדום הזה הוא בכלל חלק מכרבולת של תרנגולת בחווה, והחווה היא חלק ממשחק, והמשחק חלק מציור במגזין, והמגזין הוא תמונה על גלויה…
ככל שמגדילים את הראייה מנקודת ההתחלה, מגלים עולם מופלא ורחב שאותו לא ראינו בהסתכלות צרה במשולשים האדומים בעמוד הראשון.

לפתח יכולת של ראייה בו זמנית של זום אין וזום אאוט, זו הדרך להבנת פרופורציה.
זו יכולת לראות את האור שבקצה המנהרה, את החיוך שבקצה הדימעה, את תמונת המקדש בשיא בוץ הגלות.
הכאב הצורב שממוקד בתחום מסויים וכובש את הווייתי כעת, אמור להתמוסס עם הזמן ולהשתבץ במערכת חיים רחבה שבתפאורה שבה יש כ"כ הרבה טוב והווליום שכעת מאיים למוטט, יתמתן ויתמזג במכלול.
וזו ה דרך להישאר נסיכה גם כשהחיים פוצעים.

אין היסח דעת

יחד עם זה
לתת מקום של כבוד לשהייה בכאב, בחורבן, בצער…
במעגל השנה נותנים לזה מקום- בין המייצרים, תשעת הימים, תשעה באב.
ימים שאין מצב להיות בהיסח הדעת_
להיכנס למסע רכישות מנחם,
להדליק ווליום קולני של שירה שימסך על הכאב הצורב…

בבין המייצרים –
לא רוצות נחמות באריזות קטנות.
רוצות גאולה שלימה, בפרטי ובכללי!
ימים של יציאה מההכחשה, שמגוננת עלינו במשך השנה
אלו ימים של: אל תברחי

זה זמן להיות עסוקה בכאב הפרטי שלך, כמים ליבך,
כמי שיושבת בדד ומחפשת עדיין זוגיות,
ובכה תבכה בלילה",
אולי היא כבר במערכת זוגית וחשה בדידות שורפת_ כאלמנה שקופה…,
כמי שמצפה שנים לפרי בטן "ודמעתה על לחיה",
כמי שלא הצליחה למצוא פרנסה, כמי שליבה
כאוניה סוערה לא נוחמה.

להמיר תמונה בתמונה__

שנזכה מצד אחד לראות את הכרבולת בגודלה הטבעי,
יחד עם הסתכלות לטווח הרחוק יותר- לאור המנצנץ בסוף המנהרה.

לראות את חודש אב באופן של "כרחם אב",
לראות מרחוק את בית המקדש השלישי וגם- לטרוח כדי לקדם אותו.
יחד עם זה, כדי להיות בשל ולהמיר תמונה בתמונה יש ללמוד… להיות בכאב!
יש לנו הרגל לברוח ולהבריח את הכאב.
ילד שמספר על מכה שקבל, מנדבים לו באוטומט הסבר: לא נורא, עד החתונה זה יעבור…
השדר שמגיע אליו הוא: אין לך יכולת להתמודד- תברח!
תתעסקי בענייני גלות וכאב, יש לך יכולת לשהות זמן מה בכאבך הפרטי ולהיות שותפה בכאבי האומה.
יחד עם זה אל תשכחי!
יש חזון – תקווה וגאולה.
שהרי בחורבן בית המקדש כבר נולד מושיען של ישראל.

פרשת דברים היא סיכום תקופה וחזונו של מנהיג האומה, משה מביא את כאב המסע ומצייר להם את אופק הגאולה וההגעה לארץ ישראל.
שנזכה להציץ ולו לרגע בתמונה הגדולה ונאמר:
"אלוקים שבשמים, וואו! איזו תוכנית”

שבת  שלום!