"נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיה מ', א'-כ"ו) – פרשת ואתחנן

שבת נחמו בשער,
מתאים לנו כעת להתחיל לקבל מנות גדושות בנחמה.
ויש לנו כעת הספקת חמצן עד ר"ה שבעה דנחמתא
7 הפטרות המתארות באופן ציורי כיצד תראה ואיך נרגיש בגאולה.

זה זמן לייצר לעצמנו גאולה תודעתית, וכאן תמצית העבודה.
תכלית הבריאה הפוכה ממה שנראה בעיניים,

בעיניים אנחנו רואות חושך, עולם שבו הרשעים גוברים,
מלא בעניינים שליליים, וגם בתוכנו "יצר לב האדם רע מנעווריו"

בחסידות מוסבר שיש הבדל בין אמונה לביטחון.

אמונה
נוטעת בנו כוח להתמודד מול בעיות ואפילו להתגבר עליהם.

ביטחון
פוטר אותנו מהבעיות,
ע"י הביטחון מגיעים למצב שרואים את הטוב בגלוי.
לכן אמרו חכמים כי בזכות הביטחון נגאלו ישראל ממצרים.
הרבי מליובאוויטש מסביר בשיחותיו,
כי גם בגאולה הקרובה ניגאל בזכות הביטחון.

בעבר עיקר העבודה הייתה בדרגת אמונה,
להתמודד עם הקשיים, ולהאמין שיש טוב בכל דבר.
בדורנו יש כבר כוחות להגיע לדרגה גבוהה יותר,
דרגה של ביטחון.
בדרגה זו אפשר להתגבר על הבעיות, לנצח את הקשיים,
ולראות את הטוב שבכל דבר באופן גלוי.
השינוי נמצא בתודעה
התודעה היתה בגלות כ"כ הרבה זמן,
תודעה לפיה קשה לפתור בעיות, קשה לנצח מלחמות,
אין גילוי אלוקי, להיפך יש הסתר, יש קשיים, יש רוע.
העבודה היא לפתוח את העיניים ולראות כבר היום,

📌איך הקב"ה נמצא בכל מקום.
📌הגלות היא החלום והגאולה היא המציאות האמיתית.
📌לא להישאר ברמה האמונה התיאורטית,
📌להשתדל להאמין שיכול להיות טוב יותר,
📌לבטוח בה' ולהרגיש איך
המציאות שלי היא מציאות של טוב אלוקי.

תודעה זו תגרום לטוב האלוקי להתגלות בעולם בפועל.

מצרפת שיר טיבטי המתאר את תוצאות ההרגל והאדישות,
את אפקט לקיחת האחריות,
ואת המודעות שתהליכי האבל הם חלק מהגאולה הפרטית והלאומית.

הבלדה הטיבטית היפה של סוגיאל רינפוצ’ה,
מדגימה לנו את שלבי הבגרות הרוחנית שלנו:

1
אֲנִי הוֹלֶכֶת בָּרְחוֹב
יֵשׁ בּוֹר עָמֹק בַּמִּדְרָכָה
אֲנִי נוֹפֶלֶת לְתוֹכוֹ
אֲנִי אֲבוּדָה… אֲנִי חַסְרַת אוֹנִים
זוֹ אֵינָהּ אַשְׁמָתִי
לוֹקֵחַ נֶצַח זְמַן לִמְצֹא דֶּרֶךְ הַחוּצָה.

2
אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּאוֹתוֹ רְחוֹב
יֵשׁ בּוֹ בּוֹר עָמֹק בַּמִּדְרָכָה
אֲנִי עוֹשֶׂה עַצְמִי כְּלֹא רוֹאָה
אֲנִי נוֹפֶלֶת שׁוּב לְתוֹכוֹ
אֵינִי מַאֲמִינָה שֶׁאֲנִי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם
אֲבָל זוּ לֹא אַשְׁמָתִי
עֲדַיִן לוֹקֵחַ הָמוֹן זְמַן לָצֵאת הַחוּצָה.

3
אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּאוֹתוֹ רְחוֹב
יֵשׁ בּוֹר עָמֹק בַּמִּדְרָכָה
אֲנִי רוֹאָה שֶׁזֶּה שָׁם
שׁוּב אֲנִי נוֹפֶלֶת לְתוֹכוֹ… זֶה הֶרְגֵּל
עֵינִי פְּקוּחוֹת
אֲנִי יוֹדַעַת הֵיכָן אֲנִי
זוּ אַשְׁמָתִי
אֲנִי יוֹצֵאת מִיָּד

4
אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּאוֹתוֹ רְחוֹב
יֵשׁ בּוֹר עָמֹק בַּמִּדְרָכָה
אֲנִי עוֹקֶפֶת אוֹתוֹ

5
אֲנִי הוֹלֶכֶת בִּרְחוֹב אַחֵר

1. אנחנו לא שמות לב ל ”בורות” שלנו, נופלות אליהם פעם אחר פעם,
מרגישות קורבנות ומחפשות אשמים בנפילה שלנו.

2. בהמשך…מפתחות מודעות עצמית,
שמות לב ל ”בורות”, אבל עדיין נופלות אליהם.

3. רואות את הבורות שלנו, נופלות בהם…
לוקחות אחריות, מבינות שזימנו את הקושי,
והוא כאן על מנת לשרת את הגדילה שלנו.

4. רואות את הבורות מראש ולומדות לעצור בזמן,
לעקוף את ה ”בורות” מתוך מודעות
להתנהגויות והמחשבות שיפילו אותנו אל הבור.

5.אנחנו בתפיסה שונה של המציאות והחיים כבר לא נראים לנו כאוסף "בורות"
קחו לכם תרגיל קטן לשנה החדשה,

אותה עניה סוערה שלבושה מרופט וקרוע, כולה פצע וחבורה ומכה טרייה
היא אותה אחת שראויה להיות מולבשת בפוך ומיוסדת בספירים.
השאלה אם היא מאמינה וטורחת בודקת ונחלצת?
מבינה שהנפילה לבור היא חלק מהתהליך?
עוקפת והולכת ברחוב אחר?

"קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה"
"הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ עַמִּי"
(לכה דודי / ר' שלמה הלוי אלקבץ)