מחלה, נועה, חוגלה, מִלכה ותרצה
חמש בנות רווקות שהצעירה בת 40 והמבוגרת בת 60
יתומות שאבא שלהן נפטר ב"חטאו"
שלא מגיעה להן נחלה…

לא נשמע אטרקטיבי….

בנות צלופחד מגיעות בשעת משבר של עמ"י, כאשר הכל נראה ללא מוצא, ומתוך ייאוש מתפשטת תחושה של –
"לא נוכל לעלות!
נתנה ראש ונשובה מצרימה" –
והן
מעיזות לחלום
ולהיות אסרטיביות, כדי לפרוט את החלום-
לייצר תקדים הלכתי, לקבל מקום ונחלה, ולהינשא לאנשים חשובים.
מה סוד ההצלחה שלהן?

🌷לא סופרות את הכישלונות, מתעסקות בחיובי.
🌷 יש בהן אהבה ותשוקה להיכנס לארץ ישראל.
🌷הן מלוכדות, אוהבות, ומחזקות אחת את השניה.
🌷 הן גם יזמיות ויצירתיות, פונות למשה בטענות חכמות.

חלום ודמיון

דמיון יכול להיות נגזרת של מדיין – העם המוזכר בפרשה.

תעתועי הדמיון– הם הניסיון של הדור.
כאשר
כל ערוצי המדיה לוקחים שליטה על המוח ומובילים לדאגה/ התמכרות/ חרדה/ כישלון/ נבצרות…

המוח האוטומטי שלנו לוקח אותנו למחוזות החשש והקיפאון,
ומיד הרגשות שלנו הופכים לדהויים, ואנחנו לחסרי תשוקה וחיות.

ממילא נסגרים לנו ערוצי היזמות והיצירתיות.

ויש מי שחולם ומשתמש בדמיון
כדי להיאחז בתקווה,
ולראות את ההצלחה העתידית כאן ועכשיו.

בנות צלופחד מהמקום הנמוך אליו הגיעו
מצליחות לחלום ולדמיין את ההצלחות העתידיות

מתוך תפישת מציאות
ש: אין כישלון אלא משוב לצמיחה(הנחת יסוד בנלפ)

הן לא – תוצר של מציאות
הן – מייצרות מציאות פרואקטיביות
ומהוות קבוצת תמיכה אחת לרעותה_
חכמות, מלומדות, מלוכדות, יצירתיות, ורואות את המציאות מהפרספקטיבה שבחרו.

והן יודעות לחלום!

נזכרתי מסיפור שקראתי ושיכול לעזור לנו לראות את החיים בפרספקטיבה אחרת:

פעם אחת, כשעסקתי בשיפוץ של בית ישן,
שכרתי את שירותיו של אינסטלאטור
שיטפל בכל ענייני הצנרת של הבית.

אחרי שסיים את יום העבודה הראשון שלו, יום קשה ומתיש,
יצא אל הרכב שלו וראה שיש לו פנצ'ר.
לא נעים, חשבתי לי…
אחרי יום כזה הוא עוד צריך לתקן פנצ'ר.
אבל הוא עשה את זה בצ'יק צ'ק,
וכשסיים, נופף לי בידו לשלום ונכנס לתא הנהג של הטנדר שלו.
ניסה להתניע ו… כלום.
המנוע שבק חיים.
איזה מזל ביש, הרגשתי ממש לא נעים בשבילו.
מיד הצעתי לו טרמפ הביתה.
כשהגענו אליו הביתה,
הוא הזמין אותי להיכנס ולהכיר את המשפחה שלו.

בעודנו פוסעים על השביל לעבר הכניסה של הבית, הוא עצר לרגע ליד עץ קטן בצד השביל ונגע בקצות העלים שלו בשתי ידיו.
על מפתן הבית,
שנייה לפני שפתח את הדלת,
חל באיש שינוי מדהים:
פניו המיוגעות אורו בחיוך רחב ושמח, הוא חיבק את שני ילדיו
והניף אותם באוויר בעליצות, וקדם את אשתו בהארה מיוחדת.

לא יאומן שהאיש קשה היום הזה שאני עדה לעבודה המתישה
וליום הנורא שעבר עליו,
נמלא כל כך הרבה חיוניות ומרץ ושמחה כשנכנס הביתה.

בתום הביקור, לאחר שביליתי במחיצתם שעה נעימה, הוא ליווה אותי החוצה אל מכוניתי.
עברנו ליד העץ שבצד השביל והייתי כל כך סקרן שלא יכולתי להתאפק שאלתי אותו
מה זה היה הקטע עם העץ.

"אה, זה מאד פשוט", ענה לי
העץ הזה הוא עץ הצרות שלי.
אני יודע שבסוג העבודה שלי
זה בלתי נמנע שיהיו לי צרות וקשיים, אבל דבר אחד בטוח,
הצרות האלו לא שייכות למשפחה שלי, לאשתי ולילדיי.

לכן, כשאני בא הביתה,
אני פשוט תולה את כל הצרות של אותו יום על העץ,
ומבקש מאלוקים שיטפל לי בהן.

ואז, למחרת בבוקר
כשאני יוצא מהבית
אני ניגש לעץ ולוקח מעליו את הצרות שנשארו שם.

ואת יודעת מה, ממש מפליא,
כשאני ניגש לעץ בבוקר להוריד את הצרות ממנו,
תמיד יש עליו הרבה פחות צרות ממה שזכרתי שתליתי שם בלילה הקודם…

ואני רוצה להרחיב
ניתן לייצר אפילו עץ בדמיון… ולתלות עליו בנוסף ל"צרות" גם סיפורי רכילות, שיתופים של בשורות לא משמחות,
ודרמות שלא מוסיפות לשלווה המשפחתית.

כל אחד יכול לייצר חלום – וגם לחיות אותו!

גם אדם קשה יום למוד תלאות
מסוגל לייצר מביתו פינת חמד שלווה וקסם.
ולא להביא את הכאב שספג מחוץ מפתן ביתו.

מחלה, נועה, חוגלה, מילכה ותרצה
שלכולן שם המבטא הנעה- מחול, תנועה לחוג- לרקוד, הליכה וריצה
שאם היו משתמשות במוח באוטומט הגולמי שלו
היו נשארות מכווצות בביתן ולא מראות פניהן ברבים

אין כישלון אלא משוב לצמיחה התקומה והגאולה מגיעים מהמשבר והגלות.

שלושת השבועות
הם זמן לתרגל את היכולת של ר' עקיבא שבזמן שראה שועלים מתהלכים בחורבות בית המקדש, הצליח לראות את הגרעין של הגאולה העתידית.

שבת שלום
נחמה אסולין