אחד מזיכרונות הילדות המכוננים של חיי 

כנערה בת 17 עולה חוזרת מארגנטינה, 

הייתי מאותן תלמידות שמשתעממות מהר, חלק מהשיעורים העברתי בלימוד 

של נושאים אהובים עלי, וחלק… בדיבורים והעברת פתקים.

לקראת מבחן נשאבתי אל החומר והבאתי ציונים מצוינים.

ברוב הפעמים צוות ההוראה ראה תוצר סופי, הדיבורים לא היו בחוצפה והחיים זרמו…

היתה לי מורה אחת שלא יכלה לשאת אפילו מצמוץ בעיניים בזמן שיעור, ונהגה להעיר לי על כל

משפט שחשבתי שהצלחתי לסנן…גם מעיניה.

יום אחד בזמן שהיא כתבה על הלוח, שמעה רחש בכיתה, מיד הסתובבה, בלי לבדוק מי זו שמדברת

הסתכלה בי בעיני הפלדה שלה ואמרה את אחד המשפטים שעד היום אני מסוגלת להרגיש את הדופק המהיר שהציף אותי  אז:

שוב את! מדברת, את שקופת שרצים עומדת מאחורייך….

כנערה "חוצניקית" עם גינוני נימוסים, כזו שלא מתחצפת או מיישרת מבט, 

רק גונבת דקות קורת רוח בתוך שיעור, נערה עם אתגרי עליה, 

בהשקעה והתרגשות ליצירת חברה חדשה, זה היה הרבה מעבר לכוחותיי.

באותו רגע סגרתי את הקלמר והילקוט וצעדתי במתינות לעבר הדלת, לעבר ביתי, נסערת, כאובה ובוחנת את ההגדרה החדשה שהמורה "סידרה" לי

נכנסתי הביתה, ופגשתי את הורי יושבים בנחת על כוס קפה.

הם התפלאו לראות אותי…

נעמדתי ואמרתי נחרצות: אני לא הולכת יותר לבית הספר!

סיפרתי את מה שקרה ופרצתי בבכי.

אבא שיחי' שהוא איש חינוך מובהק, נעמד בלי להשתהות,

שם את מעיל הרבנים שלו ואת המגבעת, ואמר לי:

ביתי כך לא מדברים לנערה שכמוך, בואי אתי כעת, אני רוצה לפגוש את המורה שלך.

לא מבינה איך נשרכתי אחריו, ידעתי שאבא יכבד אותי וגם את כל מה ששייך לבית הספר.

אבא נכנס לפרוזדור בסמינר של אלפי תלמידות, דמותו המרשימה גרמה להרבה 

לעקוב בהשתאות אחריו.

הוא נגש לחדר המורים וביקש לדבר עם המורה, אחרי חצי שעה הוא יצא מהחדר ויחד חזרנו הביתה.

בדרך הוא אמר לי:

בתי מוסדות חינוך ומורים יש לכבד!

גם תלמידים יש לכבד, ואת זה הזכרתי למורה שלך.

מעתה שתיכן תעבדו על זה.

אני יכולתי לדבר אודותייך בתחושת ביטחון כי אני יודע את ערכך, ותמיד אני כאן בשבילך.

ללא שיפוטיות, הציף אותי באהבה, הרגשתי שיש משהו ששומר עלי, 

מאמין בי וזמין לכל עניין אותו אצטרך.

לא הייתי צריכה אפילו שיספר לי מה אמר למורה והאם כיבד אותי אצלה- 

זה היה ברור לי לחלוטין.

אבא יקר הטביע בי חותם לנצח

הגמרא אומרת בתענית (ט.) ג' מתנות נתן הקב״ה לעם ישראל – 

בזכות משה זכו למן, ענני כבוד בזכות אהרון ובאר מים בזכות מרים.

ולכאורה מדוע לא עושים זכר גם למן ולבאר רק לענני כבוד.

כי מן ומים היו כורח המציאות, כדי שיוכלו להתקיים.

ענני כבוד- היו ה "אקסטרה", הדרך של הקב"ה לפנק את עמ"י.

הם היו מיישרים את הדרך, שומרים מפני בליסטראות, מיישרים בגדים…

גם אהרון בהיותו אוהב שלום ורודף שלום

נתן "אקסטרות", תחושת הגנה, שייכות, קשר ואהבה, "אוהב שלום ורודף שלום" 

אהבה בלתי מותנית מגלה את כוח מסירות הנפש, אלו הם דברים שיודעים לכבד.

עמ"י מתלונן על המן ועל המים, לעולם לא התלונן על ענני הכבוד.

כבוד שייכות פירגון אהבה בלתי מותנית

הם לא "אקסטרות"

הם הבסיס הקיומי הנפשי והרגשי.

שבת שלום!