אמש חגגו לנו עשרת ילדינו ב"ה 40 שנות נישואין.
כשמגיעים לצומת בחיים טבעי הדבר שעורכים
סיכומים ובודקים כיוונים.
לעיתים במעלה ההר יש קריצה לעבר האתנחתא-
עם אמירות נוסטלגיות של: "עשיתי… טיילתי… השפעתי…
סוג של סיפורי גבורה התרפקות על העבר והדבקת מדליות ווירטואליות.

יש תחושה שלצעירים מותר לחלום רחוק, ענק…
ועם השנים יש להוריד מעט הרגל מהגז…
אני מאמינה שחלומות יכולים להתחדד, ולעלות קומה.
ואוהבת לנסח אמרה שתלווה אירועים שכאלה:

"כַּאֲשֶׁר כַּמּוּת הַחֲלוֹמוֹת
גּוֹבֶרֶת עַל כַּמּוּת הַזִּיכְרוֹנוֹת
זֶה זְמַן לְהַמְשִׁיךְ לְהַשְׁפִּיעַ!"

אז מודה
שעדיין אני מעירה את השחר,
בתשוקה אינסופית ליום של יוזמות, השפעה והכשרה.
אומנם
לא את כל חלומות הילדות / הבגרות הגשמתי,
ולעיתים חרגתי קצת מהכיוון….
יחד עם זה,
אתמולים גדושים אמורים להוביל אותנו לימים משודרגים.
ובקומה הבאה
זרעים חדשים רוחשים מתחת לפני האדמה,
הבוקר עדיין מחפש אותנו לזרוח…
וזה אומר שיש להמשיך ללכת,
לשתול השפעה ואהבה- לקטוף נחת,

כי ישנם דברים שלא נגמרים,
הם תמיד במצב הולכים.

החיים זה אוסף סיפורים
שעוברים אצלנו עיבוד ועריכה.
ויש לבדוק מה התדר שמנחה את זה.

האם אני מקטרת או מתקשרת?
בקיפאון או ביצירה?
באוטומט אנחנו זולגות לעבר התלונות,
שפותרות אותנו מאחריות.
האנרגיה זורמת להיכן שתשומת ליבנו מופנית…
וחשוב להגדיר כתובת נכונה!
בפרשת בהעלותך אנחנו פוגשות את עמ"י
מתלוננים על בצלים אבטיחים ושומים מצריים.
פרשנים מרחיבים, שעמ"י נותר בתדר של עבדות,
ובתרבות קיטורים ותלונות –
וכדי לצאת ממקום זה בנפש,
היה צורך להעניק להם משמעות לקיום המצוות,
וזה תהליך שמשה מעביר את העם, חיבור לערכים,
שיוביל לחיות והתרגשות ממצבם המופלא.
והמסע במדבר היה רצוף דינמיקה של תלונות/ חינוך ענישה ולמידה.

כאשר יש לנו משמעות, חזון ודרך,
כאשר החלומות מכוונים ע"י ערכים ויעדים,
כשנבחר להיות ביצירה ולא בתלונה והתרפקות על זיכרונות עבר.
נצליח לייצר חלומות בכל שלב בקומות שמעל,
וגם להגשים אותם.
וזו עבודה בה יש לנצח כל רגע מחדש.

בהודיה על זכות להגיע לשלב זה
ובתפילה להמשיך בשליחות במרץ מתחדש

נחמה אסולין