אמש חגגו לנו עשרת ילדינו ב"ה 40 שנות נישואין.
כשמגיעים לצומת בחיים טבעי הדבר שעורכים
סיכומים ובודקים כיוונים.
לעיתים במעלה ההר יש קריצה לעבר האתנחתא-
עם אמירות נוסטלגיות של: "עשיתי… טיילתי… השפעתי…
סוג של סיפורי גבורה התרפקות על העבר והדבקת מדליות ווירטואליות.

יש תחושה שלצעירים מותר לחלום רחוק, ענק…
ועם השנים יש להוריד מעט הרגל מהגז…
אני מאמינה שחלומות יכולים להתחדד, ולעלות קומה.
ואוהבת לנסח אמרה שתלווה אירועים שכאלה:

"כַּאֲשֶׁר כַּמּוּת הַחֲלוֹמוֹת
גּוֹבֶרֶת עַל כַּמּוּת הַזִּיכְרוֹנוֹת
זֶה זְמַן לְהַמְשִׁיךְ לְהַשְׁפִּיעַ!"

אז מודה
שעדיין אני מעירה את השחר,
בתשוקה אינסופית ליום של יוזמות, השפעה והכשרה.
אומנם
לא את כל חלומות הילדות / הבגרות הגשמתי,
ולעיתים חרגתי קצת מהכיוון….
יחד עם זה,
אתמולים גדושים אמורים להוביל אותנו לימים משודרגים.
ובקומה הבאה
זרעים חדשים רוחשים מתחת לפני האדמה,
הבוקר עדיין מחפש אותנו לזרוח…
וזה אומר שיש להמשיך ללכת,
לשתול השפעה ואהבה- לקטוף נחת,

כי ישנם דברים שלא נגמרים,
הם תמיד במצב הולכים.

החיים זה אוסף סיפורים
שעוברים אצלנו עיבוד ועריכה.
ויש לבדוק מה התדר שמנחה את זה.

האם אני מקטרת או מתקשרת?
בקיפאון או ביצירה?
באוטומט אנחנו זולגות לעבר התלונות,
שפותרות אותנו מאחריות.
האנרגיה זורמת להיכן שתשומת ליבנו מופנית…
וחשוב להגדיר כתובת נכונה!
בפרשת בהעלותך אנחנו פוגשות את עמ"י
מתלוננים על בצלים אבטיחים ושומים מצריים.
פרשנים מרחיבים, שעמ"י נותר בתדר של עבדות,
ובתרבות קיטורים ותלונות –
וכדי לצאת ממקום זה בנפש,
היה צורך להעניק להם משמעות לקיום המצוות,
וזה תהליך שמשה מעביר את העם, חיבור לערכים,
שיוביל לחיות והתרגשות ממצבם המופלא.
והמסע במדבר היה רצוף דינמיקה של תלונות/ חינוך ענישה ולמידה.

כאשר יש לנו משמעות, חזון ודרך,
כאשר החלומות מכוונים ע"י ערכים ויעדים,
כשנבחר להיות ביצירה ולא בתלונה והתרפקות על זיכרונות עבר.
נצליח לייצר חלומות בכל שלב בקומות שמעל,
וגם להגשים אותם.
וזו עבודה בה יש לנצח כל רגע מחדש.

בהודיה על זכות להגיע לשלב זה
ובתפילה להמשיך בשליחות במרץ מתחדש

נחמה אסולין

פרשתנו, "נַשֹׂא", באה לְנַשׂא ולרומם אותנו קצת.
מיד אחרי מתן תורה, ה' מבקש:
"מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם". דברים ה' כ"ה
הלוואי ויישאר להם הלב הזה… איזה לב היה במתן תורה?
"וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם" דברים ד' י"א
מתי ההר בוער? כשהלב הופך לשמים.
הלב שלנו במתן תורה היה מלא שמים, מלא רוחניות. הרבי מקוצק
הלוואי שתיקחו בליבכם מהר סיני טיפת שמים, שתיחרט האהבה לקב"ה.
אירועים נחרטים בלב, ואנחנו צובעים אתם את המסע היומי האפרורי.
גם עבודת הלויים נראית אפרורית ומשעממת- נשיאת הארון, הקרשים…
אלא שהמצוי בסוד העניינים יודע, שפני הדברים שונים – "הארון נושא את נושאיו", משא הארון אפילו מקל עליהם את התנועה, הארון נושא את עצמו, ומרומם יחד אתו את העומדים סביבו לשם מילוי השליחות של נשיאתו.
משימה מרוממת
לעתים מוטלת על האדם, במסגרת חייו, משימה שבמבט ראשון נראה כאילו היא נוטלת את כוחותיו. התחושה שלשם מילוי השליחות, הוא נדרש לוותר על אישיותו, והמשא שעל כתפיו מכופף את קומתו .
אך לא רק שאין התפקיד מקטין את דמותו, אלא אפילו נותן משמעות לחייו.
למעשה, המשימה שאת עוּלה הוא נושא, מפיחה בו כוחות חיים – מרוממת וממלאת אותו, ולא הוא שנושא וממלא אותה.
התחברות לתשוקה או לתחום העניין שלנו
גם קבלת התורה דורשת התמסרות מוחלטת למענה.
יחד עם זה אין בכך מחיקה של עצמיות ישראל, כי זהו עומק רצונם הפנימי. התורה מעניקה לעם את המשמעות לחיים, ומאדירה את כוחותיו.

אז איך נבזוק כוכבים בשמיים קודרים?
איך ניצור תשוקה במשימות חסרות ברק?
איך נרים קרשים ונרגיש שמים בלב?
איך נצבע ימי חול ברוממות חג?
כשאנו מחוברים למהות ולשליחות שלנו, קל לנו יותר לגייס כוחות, נחישות והתמדה, ומסוגלים לשנות פרשנות לכל אירוע, שנתפס על ידינו כאפרורי או שלילי.
ובהתאם לכך זה יניע אותנו לדרך חדשה-
לפעולה, חשיבה או הרגשה, מחוץ לאזור הנוחות שלנו.
וכאשר נפעל כך, זה יעורר בנו מוטיבציה וחיות, וכך זה ירחיב את אזור הנוחות שלנו, 
כי כאשר נעורר את הלב בפעולות המשעממות, הרי שהם יכנסו לקופסא של אזור הנוחות- המקום בו נמצאים העניינים האהובים והמוכרים לנו.
אנחנו נולדים עם סט תכונות ויכולות, ויש ביכולתנו למתוח אותם למען מטרה ראויה שאכפת לנו ממנה ואפילו לאמץ תכונות מנוגדות.
אז זה הזמן להפשיל שרוולים-  לָשֵׂאת מַסָּע וְלָחוּשׁ נִשָּׂא!  

נחמה אסולין